כבוד היו״ר, חברות וחברי הכנסת:
היום אני מבקש להציג בפניכם שאלה אחת: האם הכנסת הזאת תגלה את האומץ הנחוץ כדי לשנות את מסלולה של מדינת ישראל ממשבר סביבתי אל קיימות והרמוניה עם הסביבה?
עליתי לישראל לפני ארבעים שנה. אני מגיע ממשפחה מעורבת אידיאולוגית: אימי, ד״ר יונינה רוזנטל, גדלה במשפחה עם שורשים עמוקים בתנועה הציונית-הרוויזיוניסטית, שהאמינה ב-חירות ובקיר הברזל. למשפחת אבי, ד״ר דוד טל, השקפת עולם סוציאליסטית, שדגלה בשוויון הזדמנויות. אבי, היה גם כימאי, שבמהלך נעוריי, עמד בראש מעבדה שעסקה בניטור זיהומים בארה״ב. ממנו למדתי שרק שוטה קובע מדיניות מבלי להתייעץ עם אנשי מדע.
עם כוחות פוליטיים קוטביים ומנוגדים כאלה, זה לא מפתיע שאני נמצא במפלגת כחול לבן. מתאים לי להיות באמצע המפה הפוליטית, מרחק נגיעה מהימין ומן השמאל. אין לי ספק, שכאשר מנתחים את האתגרים האמיתיים של מדינת ישראל, החלוקה הפוליטית הזו פחות ופחות רלוונטית: כולנו שותפים לאותה שאיפה לחיים במדינה עם אוויר נקי, מים צלולים, מערכות אקולוגיות מתפקדות, ונוף מרהיב, פתוח ונקי.
כשהגעתי לישראל בגיל 17, היה לי ברור כי הצלחת מדינת ישראל במשימה האקולוגית הזו הייתה חלקית בלבד. מצעדי הכובשים שעברו כאן במשך אלפיים שנה לא עשו טוב לנוף ולחורש המקומי. היערות המקומיים נעלמו כמעט לחלוטין. צילומי האוויר מגלים שקרוב ל-97 אחוז מן החורש הטבעי פשוט נמחק.
לשמחתנו, היום, אחרי היעדרות ממושכת, עצי היער שוב מרעננים ומעניקים שפע של שירותים אקולוגיים לציבור. פעילות נחושה של רשות הטבע והגנים מביאה להשבתם של בעלי חיים רבים שעמדו להיעלם מארצנו. החקלאות הישראלית המפליאה פורחת באזורים צחיחים שסבלו מסחיפת קרקע קיצונית. לאחרונה, ההתפלה מספקת מי שתייה מצוינים ואמינים.
אבל, כשעליתי ארצה ראיתי בעיקר מציאות אחרת. תוך 33 יום התגייסתי כחייל בודד לצה״ל. במאמר מוסגר, אציין, כי היה לי אז מפקד פלוגה צעיר, שמאד הערצתי, שעזר לי לעבור את מסלול האימונים המפרך של הצנחנים. לימים המ״פ הצעיר והמרשים, יהפוך ליושב ראש מפלגה. זה הזמן להגיד תודה לבני גנץ, שמבין את חשיבות הגנת הסביבה ונתן בי אמון, פעמיים.
כחייל הסתובבתי עם היחידה שלי מדן ועד אילת. נדהמתי לגלות את מצב הסביבה בישראל באותם הימים. נחלים מזוהמים, ביוב ללא טיפול. זיהום אוויר שגרם לשיעור סרטן וחולי אסטמה מזעזע. הזפת בחופי ישראל היתה בבחינת מגפה. מיחזור באותם ימים לא היה מושג מוכר. ומרבדים של פסולת בכל פינה.
חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני שאזרחי ישראל מקדישים את השנים היפות בחייהם להגנה על הארץ כאשר באותה העת, המדינה לא שומרת על סביבתה. חברי, יוסף תמיר זכרו לברכה, חבר הכנסת הירוק הראשון בישראל, נהג לומר: “אנו מקריבים את מיטב בנינו להגנת ארצנו – שאותה אנו מחריבים במו ידינו.”
מיד היה לי ברור שיש כאן אתגר לאומי ושאני מצטרף למשימה היסטורית ייחודית – לצד תקומה לאומית, שיקום אקולוגי של ארץ מובטחת, אך גם פצועה. מאז, אני מוצא את עצמי בחזיתות שונות של המאבק על ישראל יפה ובריאה.
אחרי השלמת מספר תארים אקדמיים נוספים, התחתנתי. יחד עם רובין אשתי המדהימה, זכינו במיקה, הדס וזואי. בזכותן יש לי את ההשראה ואת התמיכה להיאבק ולהתמיד.
התחלתי לעבוד. הקמתי את ארגון ״אדם טבע ודין״. סברתי אז שמערכת משפט עצמאית, אקטיביסטית ומקצועית היא הערובה הטובה ביותר להבטחת סביבה נאותה לאזרחי ישראל. במבחן התוצאה, אחרי שלושים שנות פעילות ושורת הישגים, אין לי ספק בכך.
היינו אז חבורה של עורכי דין ואנשי מדע צעירים. לרובנו עוד לא מלאו שלושים. הגשנו עשרות תביעות נגד כל מה שזז ומזהם: נגד פליטות המפעלים, שאננות משרדי הממשלה וקוצר הראיה במוסדות התכנון. כתבנו גם חוקים סביבתיים מרכזיים. אני שמח שעשרים שנה אחרי שעברתי הלאה, עמותת ״אדם טבע ודין״ ממשיכה לעשות חיל ולמזער נזקים.
ובכל זאת, יש עוד מקומות בישראל שבהם תנאי הסביבה אינם סבירים, למשל בפריפריה ובישובים ערביים רבים, שאינם נהנים מן התשתיות והתקציבים הדרושים. ישראל בריאה ונקיה יותר כתוצאה מהתושייה של ארגוני הסביבה הנפלאים שלנו, ועבודת המשרד להגנת הסביבה. אך אתגרים רבים לפנינו.
היום אנחנו כבר מבינים שהאתגרים הסביבתיים שלנו הם חלק ממשבר גלובלי. שינוי האקלים אינו דאגה מופשטת ורחוקה, אלא מציאות קיימת ומאיימת. אנחנו עדים לאירועי גשם קיצוניים ושיטפונות, שריפות תכופות, בצורות, וימים חמים מאד בישראל.
בעולם מזמן הפנימו שאנו הדור הראשון להרגיש את התחממות כדור הארץ, והאחרון שיוכל לעשות משהו למנוע אותו. לא ניתן יהיה לתקן את המחדלים שלנו.
למרבה הצער, תגובת ממשלות ישראל לדורותיהן למשבר האקלים הייתה מאכזבת. בזמן שכל המדינות המפותחות פעלו להפחית באופן משמעותי את פליטות גזי החממה, ישראל התחמקה מצמצום והבטיחה רק לצמצם פליטות לנפש. התחייבות שמשמעותה דה פקטו היא הגדלת הפליטות באופן מתמשך. למרות שמדעני האקלים מסבירים שיש לנו בקושי עשר שנים להפחית באופן דרמטי את פליטות גזי החממה כדי למנוע כאוס אקלימי.
את האטמוספירה שלנו לא כל כך מעניין תירוצים וניסוחים על פליטות לנפש. כדור הארץ פשוט ממשיך להתחמם. מדינות העולם נכנסות מתחת לאלונקה כדי להביא את האנושות למקום בטוח יותר. עד עכשיו מדינת ישראל נתנה לעצמה הנחות במאמץ. אנחנו חייבים להיות חלק מהפתרון הבינלאומי. אפשר עדיין לשמש אור לגויים, אור שנדלק כולו מאנרגיה מתחדשת!
בנובמבר הקרוב, מדינות העולם יתכנסו שוב בסקוטלנד בכדי לעדכן את תוכניות הפעולה הלאומיות שלהן ולהחמיר בהפחתת הפליטות. חברות וחברים זוהי שעת רצון: יש לנו הזדמנות לשנות כיוון. אני מאד גאה להיות חלק מהקואליציה הראשונה, אשר קבעה בקווי היסוד שלה חקיקת חוק אקלים.
כאן בכנסת, נצטרך להבטיח שחוק האקלים הישראלי יהיה רציני, עם מס פחמן על מוצרים ושירותים הפוגעים בסביבה, תוך הגנה על השכבות החלשות. בכל העולם, חוקים כאלה מתחילים לשנות את המשוואה הכלכלית של פעילות מזהמת. עכשיו תורנו.
משבר האקלים מזכיר לנו שאסור לעסוק בתסמינים בלבד. גורמי המחלה האקולוגית בישראל אינם מקבלים התייחסות ראויה, מה כל שכן טיפול שורש.
יש הרבה גורמים מאחורי המשבר הסביבתי שלנו בישראל: חמדנות, חיפזון, בורות, קוצר ראייה. בשנים האחרונות מחקרים מדעיים מאשרים שצפיפות האוכלוסין היא גם גורם משמעותי.
כשמדינת ישראל יצאה לדרך חיו בה מיליון אנשים. בשנת 1960, כשנולדתי, שני מיליון בלבד. והאוכלוסייה המשיכה לגדול עד שהיא הגיעה ל-9.3 מיליון בני אדם היום.
גידול דמוגרפי היה הגיוני ואף הכרחי בזמן שישראל הייתה מדינה דלת אוכלוסין, בטח בימים אחרי השואה, שבה אחד מכל שלושה יהודים בעולם נרצח.
אך היום, תודה לאל, מדינת ישראל נמצאת במקום אחר. חלק מכם בוודאי שמתם לב שכבר בפועל, ישראל היא הצפופה ביותר בקרב המדינות המפותחות. לפי התחזיות של מומחים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תוך 35 שנים, האוכלוסייה אמורה להכפיל את עצמה שוב פעם. יהיו כאן קרוב ל-20 מיליון תושבים.
כבר היום אנו רואים שאיכות החיים של כולנו נפגעת. פקקי התנועה, צפיפות בבתי ספר, בבתי חולים, עליה במחירי הדיור, פליטות מזהמים ואובדן השטחים הפתוחים – כולם תוצאה של אותה תופעה דמוגרפית.
כושר נשיאה איננו מושג חדש. למעשה התיעוד הראשון של התופעה מופיע בספר בראשית. מריבת רועי אברהם ורועי לוט המחישה את מגבלות ארץ ישראל הקטנה, כאשר ריבוי הצאן והבקר עלה על שטחי המרעה. הרי רק כלכלן יכול להאמין שאפשר לצמוח באופן אין סופי במערכת אקולוגית סגורה. אברהם אבינו כמובן סבר אחרת.
אפשר כמובן להתעלם מן המשמעות של 18 מיליון אנשים ב-2050. אבל אף ישראלי לא יוכל להתעלם מן התוצאה של התעלמות הזו. אני קורא לכנסת הזאת להתחיל להתייחס לאתגרי הצפיפות ברצינות, לחשוב על יציבות לצד היערכות. ויפה שעה אחת קודם.
ברור כי מדובר בסוגיה מורכבת וטעונה. אבל הציבור בחר בנו כדי להתמודד עם אתגרים וסוגיות קשות. כנבחרי ציבור יש לכולנו את האחריות להיות נאמנים לאמת, ולדאוג לעתיד מדינת ישראל ואזרחיה.
אנו חברי הכנסת ומשרדי הממשלה חייבים לקדם תהליך של תכנון ארוך טווח בשלל תחומי החיים המושפעים מהצפיפות הגוברת. אם נפעל עכשיו, אפשר להציל הרבה.
לצורך כך, אני מתכוון לקדם חקיקה במגוון רחב של תחומים שנוגעים לכל אחת ואחד מאיתנו: חוק אקלים, הוצאת התעשייה המזהמת ממפרץ חיפה, חוק יער מודרני שיחליף את הפקודה הישנה החוגגת השנה 100 שנה, שמירה על השטחים הפתוחים, הגנה על המגוון הביולוגי והמסדרונות האקולוגיים, הגנה על אתרי טבע עירוני, תיקון לחוק החופים שמחכה שנים לאימוץ, זכויות בעלי חיים, עידוד תחבורה מקיימת, רגולציה על כריתת עצים והבטחת מימון לארגוני סביבה באמצעות הקרן לשמירת הניקיון.
אלה רק חלק מהנושאים שאני מתכוון לקדם. אני מזמין אתכם להיות שותפים.
חברות וחברי הכנסת: כאשר אני מסתכל על המליאה עכשיו, אני רואה את הפסיפס האנושי העשיר ואת מגוון הדעות בישראל. ובכל זאת, אני גם מאמין שישנו ערך אחד שהוא יקר לכולנו – אולי הערך היחיד שמאחד אותנו: אהבת הארץ, והרצון שלנו כחברי כנסת להשאיר אותה במצב טוב יותר לדורות הבאים. אני גם מאמין שמדובר ברצון אוניברסלי, הקיימות יכולה לשמש בסיס להידברות ושיתוף פעולה גם עם שכנינו.
אני מבקש לסיים עם האזהרה של הפייטן הפוליטי ס׳ יזהר, – הרי הוא חבר הכנסת יזהר סמילנסקי. הוא התייחס על דוכן זה לאתגרים אלה כבר בשנת 1962:
״ארץ מכוערת תוליד אנשים מכוערים… ארץ נושבת בלי פרחי בר– מחנק בה .ארץ שאין בה משב־רוח פתוח, בלתי מופרע, תהיה מלון ולא מולדת.״
מילותיו ממשיכות להדהד היום יותר מתמיד. חברות וחברים, מה שלא נעשה היום – לא נוכל לעשות מחר. אסור לנו לפספס את הרכבת. אם המדענים של האו״ם אומרים שיש לנו עשר שנים בלבד לייצב את גזי החממה באטמוספרה של כדור הארץ – אני סבור שיש לנו עוד פחות להגן על בתי הגידול והנוף של ישראל. בשנים הקרובות, בואו נשים את הוויכוחים הפוליטיים הלגיטימיים שלנו בצד, ונפעל כדי לשמור על סביבתנו. בואו נעשה לטובת עתיד ילדינו. הרי אין עבירה נפשעת יותר מגניבה מילדים.
המגמות הן קשות. אבל מגמה איננה גזירת גורל. בידינו ההזדמנות והאחריות להחזיר את ההרמוניה בין כל אזרחי ישראל לבין ארץ ישראל, האזור והפלנטה היחידה שאי פעם נכיר.
